- מבוא
- ביוגרפיה ורקע
- התפתחות סגנונית
- קובצי שירה בשפה הגרמנית
- תרגומים
- טקסטים דיגיטליים
- יצירה מוקדמת מרכזית: "Todesfuge" (פוגת מוות)
- שיאה של התקופה התיכונה: "Engführung" (הצטמצמות)
- משמעויות מרובות בניאולוגיזמים
- מושג ה"אין-איש" (Niemand)
- מרכיבים מיסטיים
- קבלה והשפעה
- מערכת היחסים עם היידגר
- הקלטות של המחבר
- מהות השירה: "משלחת בבקבוק"
- קושי ואפשרות של קריאה
מבוא
מאמר זה מציג את שירתו של פאול צלאן (1920–1970), משורר יהודי יליד רומניה שכתב בשפה הגרמנית ומוצאו מאזור בוקובינה (אז חלק מרומניה, כיום באוקראינה), לקוראים שאינם מכירים את יצירתו. המאמר מספק סקירה של מכלול יצירתו ומבוא ביקורתי לנושאיה ולתהליכים המרכזיים שבה.
ביוגרפיה ורקע
פאול צלאן נחשב לאחד המשוררים החשובים ביותר של המאה העשרים. בתחום השירה בשפה הגרמנית, הוא מוצב לעיתים קרובות לצד פרידריך הלדרלין.
צלאן נולד למשפחה יהודית במה שקרוי כיום צ'רנוביץ, אוקראינה (אז חלק מרומניה; שמה נקרא ברומנית צ'רנאוץ ובגרמנית צ'רנוביץ). סביבה רב-לשונית ורב-תרבותית זו היוותה רקע חשוב להתפתחות שפתו השירית.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הוריו גורשו ונספו במחנות (אביו מת ממחלה, ואמו נורתה), והוא עצמו נשלח למחנה עבודה. חוויה זו הפכה לאירוע מכונן שעיצב את יסודות שירתו.
לאחר המלחמה חי בבוקרשט ובווינה לפני שהשתקע בפריז, שם המשיך לכתוב בגרמנית. החלטתו להוסיף ולכתוב במה שניתן לכנות "שפתם של הרוצחים" מהווה בעצמה מתח אתי מרכזי ביצירתו.
התפתחות סגנונית
התקופה המוקדמת (סוף שנות ה-40 – שנות ה-50)
בהשפעה חזקה של הסוריאליזם, רבים מהשירים עשירים יחסית בדימויים. יחד עם זאת, ניכרת כבר תחושה של שבר והתפוררות לשונית.
התקופה התיכונה (סוף שנות ה-50 – תחילת שנות ה-60)
תהליך של עיבוי סימבוליסטי מתגבר, והשפה הופכת למבנית ורב-משמעית יותר. השירים הולכים ונעשים קשים לפירוש.
התקופה המאוחרת (סוף שנות ה-60 – 1970)
השירים מתכנסים לכדי קטעים קצרים ביותר, וצורת השיר עצמה מתחילה להתמוטט. ניאולוגיזמים, אוצר מילים טכני ומרכיבים מיסטיים – במיוחד מהמיסטיקה היהודית – הופכים בולטים יותר, והשירים מתקרבים למצב של "קודים מוצפנים".
קובצי שירה בשפה הגרמנית
ספרים בודדים
קובצי השירה העיקריים של פאול צלאן בשפה הגרמנית, שפורסמו במהלך חייו ולאחר מותו, הם כדלקמן:
- "Der Sand aus den Urnen" (החול מכדי החרס) (1948; נמשך מההפצה לאחר פרסומו)
- "Mohn und Gedächtnis" (פרג וזיכרון) (1952)
- "Von Schwelle zu Schwelle" (מסף אל סף) (1955)
- "Sprachgitter" (סורג-שפה) (1959)
- "Die Niemandsrose" (שושנת-אין-איש) (1963)
- "Atemwende" (מהפך-נשימה) (1967)
- "Fadensonnen" (שמשיות-חוט) (1968)
- "Lichtzwang" (כפיית-אור) (1970)
- "Schneepart" (חלק-שלג) (פורסם לאחר מותו, 1971)
- "Zeitgehöft" (חצר-זמן) (פורסם לאחר מותו, 1976)
כינוס שירים
המהדורה המכנסת "Die Gedichte. Neue kommentierte Gesamtausgabe" (השירים: מהדורה שלמה חדשה ומבוארת), בעריכת ברברה וידמן ובהוצאת זורקאמפ (2018), היא המהדורה המבוארת האמינה והמקיפה ביותר לשירתו של צלאן. היא כוללת לא רק את הקבצים שפורסמו בחייו אלא גם שירים שלא פורסמו וטקסטים מוקדמים. כל שיר מלווה בהערות מפורטות, מה שהופך אותה למשאב יקר ערך לפרשנות יצירתו של צלאן, הדורשת לעיתים קרובות ידע הקשרי נרחב.
תרגומים
שירתו של צלאן תורגמה לשפות מרכזיות רבות, בהן אנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, רוסית, פולנית, דנית, שוודית, נורווגית, יפנית וקוריאנית, כאשר בכל אחת משפות אלו קיימות מהדורות המקיפות כמעט את כלל יצירתו.
שירתו של צלאן תלויה רבות בשפה: ניאולוגיזמים, דקויות אטימולוגיות והשפעות צליליות מהווים חלק מרכזי במשמעותה. כתוצאה מכך, התרגום הוא משימה קשה מטבעה בכל שפה, ופרשנות השירים משתנה לעיתים קרובות באופן משמעותי מתרגם אחד למשנהו.
תרגומים לעברית
להלן מפעלים תרגומיים מרכזיים, מהימנים ובעלי חשיבות אקדמית לשירתו של פאול צלאן בעברית:
- סורג שפה / פאול צלאן: בשנת 1994 יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (ספרי סימן קריאה, הספריה החדשה לשירה) מבחר מקיף של שירת צלאן, בתרגומו ובעריכתו המדעית של שמעון זנדבנק. הספר מציג מבחר מייצג של יצירתו המוקדמת והאמצעית, כולל קטעי פרוזה, ומלווה בהערות והארות המעניקות הקשר פרשני עמוק.
- הקשר פרשני עמוק.תפנית נשימה: בהמשך לכרך הקודם, ראה אור מבחר שני משירי צלאן בתרגומו, ליקוטו והערותיו של שמעון זנדבנק בהוצאת הקיבוץ המאוחד. קובץ זה מתמקד בשירתו המאוחרת יותר של צלאן וממשיך את המפעל התרגומי האיכותי והאקדמי.שמעון זנדבנק נחשב למתרגם המוביל והמשפיע ביותר של צלאן לעברית, ותרגומיו מצטיינים בדייקנות, במוזיקליות וברגישות פרשנית.
טקסטים דיגיטליים
אף שיצירתו של פאול צלאן נתונה עדיין תחת זכויות יוצרים, ניתן לגשת לחלק משיריו בשפה הגרמנית באופן מקוון דרך פלטפורמות וארכיונים מורשים. האתרים הבאים מציעים טקסטים נבחרים וחומרים נלווים:
- Projekt Gutenberg
- אתר האוסף יצירות קלאסיות.
- Zeno.org
- ספרייה דיגיטלית המכסה ספרות גרמנית וטקסטים פילוסופיים.
- Lyrikline
- פלטפורמה שבה משתמשים יכולים לקרוא שירים תוך האזנה להקלטות; כוללת טקסטים של שירי צלאן לצד הקלטות אודיו של המשורר עצמו.
יצירה מוקדמת מרכזית: "Todesfuge" (פוגת מוות)
השיר המפורסם ביותר של פאול צלאן, "פוגת מוות" (Todesfuge), נכתב סביב השנים 1944–1945 ושונה מאוחר יותר לפני שנכלל בקובץ "פרג וזיכרון" (1952).
"פוגת מוות" לוקחת את השואה כנושא מרכזי, וכפי שמרמז שמה, היא משתמשת במבנה מוזיקלי של חזרתיות המדמה את הפוגה.
הביטוי החוזר "חלב שחור של שחר" (Schwarze Milch der Frühe) ניתן לפרש כביטוי למציאות היומיומית של ייאוש ומוות במחנות הריכוז.
בתוך השיר נמתח ניגוד בין מרגרטה, עם שערה המוזהב המסמל את התרבות הגרמנית, לבין שׁוּלַמִּית, עם שערה האפור המייצג את הקורבנות היהודים.
הביטוי "הַמָּוֶת הוּא אָמָן מִגֶּרְמַנְיָה" (der Tod ist ein Meister aus Deutschland) ניתן לפרש כביטוי לעידון הטכני של הרצח ההמוני תחת הנאציזם, ובפרט למערכת המוות המתועשת במחנות ריכוז כגון אושוויץ.
הנוסח הגרמני המקורי של "Todesfuge" מאת פאול צלאן:
שיאה של התקופה התיכונה: "Engführung" (הצטמצמות)
שירו של פאול צלאן "הצטמצמות" (Engführung) הוא אחד ההישגים המרכזיים של התקופה התיכונה שלו ונכלל בקובץ "סורג-שפה" (1959). השיר, שנכתב על רקע השואה ומות אמו כטראומה אישית והיסטורית כאחד, בנוי באמצעות שפה שירית דחוסה ביותר.
הכותרת "Engführung" מתייחסת לטכניקה המוזיקלית של "סטרטו" בפוגה, שבה נושא חופף לעצמו לפני שהוא מסתיים, ובכך מגביר את הצפיפות והמתח. בשיר זה, זיכרונות העבר ושפת ההווה מרובדים במבנה דחוס דומה, התובע אופן קריאה דחוף וקשוב.
השיר נפתח בהעלאה מרשימה של חזרה ל"מקום" מסוים:
VERBRACHT ins / Gelände / mit der untrüglichen Spur:
(הוּבַל / אֶל שֶׁטַח / עִם הֶעָקֵבָה הַבִּלְתִּי-מוּטֵית:)
כאן, "שטח" (Gelände) אינו מציין מיקום גיאוגרפי ספציפי אלא מצביע על אתר של טראומה היסטורית, המסומל על ידי מחנות הריכוז. על ידי הימנעות משמות פרטיים, צלאן מציג זאת כמרחב אוניברסלי של אובדן וזיכרון.
לאורך השיר, השפה מקוטעת באופן רדיקלי ונדחפת אל סף השתיקה. לדוגמה:
Gras, auseinandergeschrieben.
(עֵשֶׂב, כָּתוּב לִמְרֻוָּח.)
בשורה זו, אפילו "עשב" – דמות של טבע וחיים – מפורק על ידי השפה עצמה. רצף המשמעות מופר, מה שמשקף את אמונתו של צלאן שלאחר השואה, שפה לירית מסורתית אינה יכולה עוד להישאר שלמה ועליה לעבור תהליך של שבר.
בחלקים המאוחרים, דימויים כגון אפר ולילה מופיעים בצורה מצומצמת ביותר:
Asche. / Asche, Asche. / Nacht.
(אֵפֶר. / אֵפֶר, אֵפֶר. / לַיְלָה.)
מילים אלו, המופשטות למינימום שלהן, מסרבות לייצוג מפורט תוך שהן דוחסות את עקבות האלימות ההיסטורית.
בדרך זו, "סטרטו" מתפקד פחות ככלי להעברת משמעות ויותר כאתר שבו נרשמים עקבותיה של שפה שבורה. במקום להציע הבנה במובן המקובל, השיר מחייב את הקורא לחצות את ה"אתר" שלו לצד מילותיו, תוך פתיחה לתהליך מתמשך של זיכרון המתנגד לסגירות.
הנוסח הגרמני המקורי של "Engführung" מאת פאול צלאן:
משמעויות מרובות בניאולוגיזמים
פאול צלאן מרחיב את יכולת יצירת המילים של השפה הגרמנית אל גבולותיה. הלחמי-המילים והניאולוגיזמים שלו נושאים לעיתים קרובות רבדי משמעות מרובים בו-זמנית.
דוגמה בולטת היא כותרת הקובץ "כפיית-אור" (Lichtzwang). ניתן לפרש זאת כניאולוגיזם הנשען על המונח הפסיכואנליטי "Wiederholungszwang" (כפיית חזרה), שהוצע על ידי זיגמונד פרויד, המתייחס לכפייה הלא-מודעת לחזור על פעולות. הכותרת מתיכה את "Licht" (אור או התגלות) עם "Zwang" (כפייה או אלימות).
מושג ה"אין-איש" (Niemand)
ביצירתו של פאול צלאן, "אין-איש" הוא מושג מרכזי בפואטיקה שלו, המנוסח בצורה הבולטת ביותר ב"שושנת-אין-איש" (1963) ובשיר "מזמור". המונח אינו מציין רק שלילה או היעדר, אלא נושא רבדים מרובים של משמעות המוחזקים במתח.
ראשית, "אין-איש" מופיע כפנייה לאלוהים נעדר. השורה "בָּרוּךְ אַתָּה, אַיִן-אִישׁ" (Gelobt seist du, Niemand) ב"מזמור" מהווה פעולת תפילה פרדוקסלית לאחר קריסת הוודאויות התיאולוגיות המסורתיות בעקבות השואה.
יחד עם זאת, הוא מסמן את קורבנות השואה שנושלו משמותיהם ונמחקו מההיסטוריה. מופחתים ל"אין-איש", הם קיימים מחוץ לזיכרון. שירתו של צלאן פונה לדמויות כאלה בניסיון לשחזר את עקבותיהם של קולות אבודים.
לבסוף, "אין-איש" אינו סתם אפסיות אלא קשור ל"אין" (Nichts) כקרקע של יצירה שירית. בקצה השלילה, מתחילה להופיע האפשרות של שפה חדשה.
כך, אצל צלאן, "אין-איש" אינו מציין רק היעדר אלא גם מרחב לשוני קיצוני שבו השיר מבקש מפגש עם האחר דרך השתיקה.
מרכיבים מיסטיים
שירים מאוחרים משלבים מרכיבים של המיסטיקה היהודית (קבלה), במיוחד מוטיבים כגון השם, השתיקה והאל הנסתר. אלו אינם רק נושאים דתיים אלא קשורים קשר הדוק לבעיית ההיעדר האלוהי ולגבולות השפה לאחר השואה.
במחשבה הקבלית, השם האלוהי נסתר ולא ניתן להגותו במלואו. בדומה לכך, בשירתו של צלאן, מילים נקטעות לעיתים קרובות על סף ההגייה, ומתקרבות לשתיקה. מתח זה בתוך השפה ניתן להבין כניסיון לגעת במה שלא ניתן לאמרו.
קבלה והשפעה
פאול צלאן תופס מקום מרכזי בספרות שלאחר המלחמה כמשורר שתהה בעקביות על עצם האפשרות של שירה לאחר השואה. יצירתו נקראת לעיתים קרובות כתגובה לאמרתו של תיאודור ו' אדורנו כי כתיבת שירה לאחר אושוויץ היא ברבריות. שירתו של צלאן מובנת כניסיון להגיע אל האחר דרך השפה תוך הכרה מלאה במצב זה של אי-אפשרות.
השפעתו של צלאן ניכרת באופן מיידי ביותר בתחום השירה, שבו השפיע עמוקות הן על בני דורו – כגון אינגבורג בכמן ואיב בונפואה – והן על דורות מאוחרים של משוררים.
השפעה זו משתרעת גם על עולמות הפילוסופיה וההגות הביקורתית; לדוגמה, ז'אק דרידה עסק שוב ושוב ביצירתו של צלאן, והפך אותה לנקודת התייחסות מרכזית בהרהוריו על שפה, אחרות ותרגום. מנגד, הנס-גאורג גדמר ניגש לצלאן מנקודת המבט של ההרמנויטיקה, ופירש את קושי שירתו כבעיה של הבנה דיאלוגית.
בדרך זו, הפך צלאן לנקודת התייחסות הכרחית בספרות ובהגות המודרנית, בפרט בדיונים אודות גבולות השפה ואפשרויותיה.
מערכת היחסים עם היידגר
עבור פאול צלאן, הפילוסוף מרטין היידגר היה דמות אמביוולנטית שגילמה הן זיקה אינטלקטואלית עמוקה והן מתח אתי עמוק. מתחילת שנות ה-50 ואילך, צלאן קרא את יצירותיו של היידגר – כגון "הוויה וזמן", "מהי מטאפיזיקה?" ו"שבילי יער" – בעצימות רבה, והושפע משמעותית משפתו ומאופן מחשבתו. אוצר מילים ודאגות היידגריאניות, אף שלעיתים עברו טרנספורמציה, ניתן לזהות בנאום פרס ברמן שלו (1958) ובהרצאתו "המרידיאן" (1960).
יחד עם זאת, סירובו של היידגר להציע התנצלות ברורה או דין וחשבון על מעורבותו בנאציזם נותר סוגיה אתית רצינית עבור צלאן, ניצול שואה יהודי.
ביולי 1967 נשא צלאן דברים באוניברסיטת פרייבורג, וביום שלמחרת ביקר בבקתת ההרים של היידגר בטודנאוברג שביער השחור. מפגש זה נתפס לעיתים קרובות כרגע הטעון באפשרות של דיאלוג ופיוס; עם זאת, היידגר לא השמיע כל אמירה נחרצת לגבי עברו, וצלאן נחשב למי שהתאכזב.
השיר "טודנאוברג", שנכתב זמן קצר לאחר ביקור זה, מביים משחק גומלין של תקווה ושתיקה, ציפייה ותסכול, והפך לטקסט מרכזי עבור חוקרים הבוחנים את מערכת היחסים ביניהם. המפגש בין צלאן להיידגר ממשיך להתפרש כ"דיאלוג בלתי פתור" המגלם את העימות הסבוך בין שירה לפילוסופיה תחת צילה של הטראומה ההיסטורית של המאה העשרים.
הקלטות של המחבר
בין השנים 1954 ל-1968, הקליט פאול צלאן קריאות של יצירותיו ששודרו בתחנות רדיו גרמניות. הקלטות אלו שוחררו מאוחר יותר בכמה פורמטים: מארז שני תקליטים "Gedichte und Prosa" (שירים ופרוזה, 1975), מארז שתי קלטות "Ich Hörte Sagen" (שמעתי אומרים) (1997), מהדורת ספר אודיו עם מיני דיסק "Ich Hörte Sagen" (2001), ומארז שני תקליטורים "Ich Hörte Sagen" (2004).
בשנת 2020 שוחרר מחדש אוסף מקיף של שני תקליטורים, "Todesfuge: Gedichte und Prosa 1952–1967" (פוגת מוות: שירים ופרוזה 1952–1967), הכולל הקלטות שלא פורסמו קודם לכן.
מהות השירה: "משלחת בבקבוק"
פאול צלאן תיאר את השירה כ"משלחת בבקבוק" (Flaschenpost), ניסוח שבו השתמש בנאום קבלת פרס הספרות של ברמן ב-1958. הוא תפס את השיר כמסר שנשלח לים ללא נמען קבוע, אלא ממוען ל"מישהו" לא ידוע בעתיד.
מטאפורה זו מדגישה שהשירה אינה מניחה נמען קבוע. יחד עם זאת, היא אינה מונולוג טהור: היא נותרת פעולה של שפה שאינה מוותרת על האפשרות להגיע אל האחר. עבור צלאן, השירה היא ניסיון להגיע לאחר גם בתוך היסטוריה של שבר ושפה המסומנת על ידי הרס.
צלאן הציע עוד כי השיר הוא דבר-מה "בדרך", הקיים בזמן בעודו מחכה למפגש. כמו בקבוק שנשלח לים, הוא נסחף, מופקד בידי האפשרות שיום אחד יימצא במקום כלשהו, על ידי מישהו.
קושי ואפשרות של קריאה
שירתו של צלאן מתחילה מהתפוררות ואובדן העולם ומנסה לשקם את השפה בגבולותיה. היא מתנגדת להבנה תוך שהיא עדיין שואפת להגיע אל האחר – צורה קיצונית של אמנות לשונית.
בעצם התנגדותה לפרשנות, שירתו מעמידה בסימן שאלה את עצם פעולת הפרשנות. ביאור ניגש לעיתים קרובות לצורה של "פענוח קריפטוגרפי", אך אי-אפשרות זו עצמה מהווה את ליבת היצירה.
למרות זאת, שירים אלו ממשיכים להישלח כ"משלחת בבקבוק", הממוענים לקוראים לא ידועים.